מגזין קומה מעל

שיתוף

האירוע בבית שמש, שבו קרס מבנה בית כנסת ותיק ביום ראשון האחרון אינו רק טרגדיה מקומית. הוא מציב זרקור חד על תשתיות שנות ה־70 ועל התאמתן החלקית בלבד לאיומי 2026. המבנה שקרס, שגבה את חייהם של תשעה בני אדם, קרס בשל התיישנות הנדסית וחוסר משמעת מצד חלק מהנוכחים, אך מאחורי הקריסה מסתתר סיפור רחב בהרבה: מלאי מבנים ותיק שלא תוכנן לעמוד בתקנים עדכניים או בתרחישי קיצון. בין הדף ורסיסים לרעידות אדמה רחבות היקף, הפערים מצטברים – והשאלה היא כיצד ומתי ייסגרו.

הפגיעה הישירה בתחילת השבוע במבנה בית הכנסת הוותיק בבית שמש – תזכורת כואבת לפער הקטלני שבין תשתיות שנות ה-70 לאיומי הטילים של 2026 (צילום: זק"א- איתור, חילץ והצלה)

"אנחנו מדברים שנים על סיכון תיאורטי, אבל המציאות כבר דופקת בדלת"

"האירוע בבית שמש הוא לא רק טרגדיה מקומית- הוא תזכורת לאומית לפער המצטבר במיגון ובחוסן המבנים בישראל", אומר גיא דוננפלד, יו"ר איגוד מהנדסי ואדריכלי הערים. לדבריו, "אנחנו מדברים שנים על סיכון תיאורטי, אבל המציאות כבר דופקת בדלת. האחריות שלנו כמהנדסים היא להצביע ביושר על הפערים – והאחריות של המדינה היא להפוך את הידע הזה לפעולה."
דוננפלד מזהיר כי הנזקים הנראים כיום מהמערכה מול איראן הם "פרומיל" לעומת תרחיש של רעידת אדמה רחבה. "בטיל אתה רואה מוקד פגיעה. ברעידת אדמה אתה עלול לראות מאות מוקדים בו־זמנית, למשך ימים ושבועות." תרחיש כזה, הוא מתאר, כולל פגיעות במקביל באלפי מבנים, לצד קריסות תשתיתיות ועומס חסר תקדים על מערכי חילוץ ורפואה.

הכשל, לדבריו, אינו נקודתי אלא שיטתי. מבנים משנות ה־70 סובלים משילוב של תכן "לא דוקטילי", פרטי זיון וחיבורים שאינם עומדים בסטנדרטים עדכניים, ליקויי ביצוע והזדקנות חומרים, לצד שינויים לא מבוקרים לאורך השנים כמו תוספות בנייה, פתיחת פתחים והסרת אלמנטים קונסטרוקטיביים. לכך מצטרף פער מיגוני מובהק: ברבים מהמבנים אין ממ"ד תקני. "זה פחות 'הבטון של פעם' ויותר הגישה ההנדסית של פעם + הזדקנות + שינויים לא מבוקרים", הוא מחדד.

האדריכל גיא דוננפלד מתריע כי הנזקים שאנו רואים במערכה מול איראן הם 'פרומיל' מההרס הצפוי בתרחיש של רעידת אדמה (צילום: זק"א- איתור, חילץ והצלה)

ההבדל בין מיגון מטילים לבין חיזוק לרעידות אדמה

אחת הסוגיות המרכזיות שעולות מהאירוע היא הבלבול בין מיגון מטילים לבין חיזוק סייסמי. "ממ”ד נועד בעיקר להגן מהדף/רסיסים/חדירת רקטה ולתנאי חירום מיידיים", מסביר דוננפלד. "חיזוק סייסמי נועד למנוע קריסה מבנית תחת רעידת אדמה ותנועה אופקית של הקרקע." לדבריו, קיימת חפיפה חלקית בלבד בין השניים, ו"ממ"ד=מבנה מחוזק" הוא שגוי.

"אנחנו לא מדברים על אחוזים בודדים. מדובר במאות אלפי דירות במבנים ותיקים, שחלקם ללא ממ"ד וחלקם עם בעיות מבניות שמחייבות טיפול לאומי ושיטתי. "המשמעות היא אתגר רב שנתי המחייב תיעדוף, תקצוב ורגולציה עקבית, תוך הבחנה ברורה בין סוגי הסיכונים", הוא מציין.

"אנחנו לא זקוקים לעוד ועדה – אנחנו זקוקים לתוכנית לאומית מתוקצבת עם יעדים מדידים", מדגיש דוננפלד. לדבריו, כל שנה שעוברת ללא קפיצת מדרגה רגולטורית ותקציבית מגדילה את הפער. "השאלה איננה אם יקרה אירוע נוסף, אלא באיזה מצב נמצא את עצמנו כשזה יקרה".

"האירוע חושף מחדל עמוק יותר במיגון המרחב הציבורי", האדריכל גיא דוננפלד על הפגיעה בבית הכנסת הוותיק בבית שמש (צילום: בית שמש חדשות)

הקריאה ברורה: יעדים שנתיים מחייבים, תקצוב רב־שנתי, הקלות רגולטוריות חכמות וטיפול ייעודי במבנים שאינם כלכליים לשוק הפרטי. התחדשות עירונית, הוא קובע, היא מנוע מרכזי – אך המדינה חייבת להחזיק גם "ארגז כלים" למקומות שהשוק לא יגיע אליהם. "הדבר שמדאיג אותי הוא לא הידע המקצועי – אלא היכולת להפוך אותו לביצוע לפני האסון הבא." בין הריסות בית הכנסת בבית שמש לבין תוכנית מיגון לאומית ל־2026, המרחק אינו טכני בלבד – הוא רגולטורי, תקציבי ובעיקר תודעתי.

"אנחנו לא זקוקים לעוד ועדה – אנחנו זקוקים לתוכנית לאומית מתוקצבת עם יעדים מדידים." אומר דוננפלד אשר אינו משאיר מקום לפרשנות באשר לצעד הבא. בעיניו, השיח המקצועי מוצה, הידע כבר נאסף, המסקנות כבר הוצגו. כעת נדרשת הכרעה כאשר כל דחייה מצטברת לכדי סיכון ממשי. "כל שנה שעוברת בלי קפיצת מדרגה רגולטורית ותקציבית, מגדילה את הפער. כאשר האירוע בבית שמש ממקם את הסוגייה לא בעתיד רחוק, אלא בהווה מתמשך שבו הזמן פועל לרעת המערכת.

"הידע המקצועי קיים, הכלים ההנדסיים קיימים, גם המודעות הציבורית גוברת. מה שחסר עכשיו הוא החלטה אמיצה שממקמת את המיגון והחיזוק בראש סדר העדיפויות הלאומי- לא אחרי המשבר, אלא לפניו." בכך הוא מחדד את הפער בין יכולת מקצועית לבין החלטה שלטונית. לא עוד תגובה נקודתית לאחר פגיעה, אלא תפיסה רב־שנתית המחייבת תיעדוף, תקצוב ורגולציה עקבית. התוכנית הנדרשת, כפי שהוא מתאר, צריכה להיות משולבת: יעדים כמותיים שנתיים, מנגנוני תמרוץ דיפרנציאליים לפריפריה, מסלולים מהירים למבנים בסיכון, וכלי מימון משלימים במקומות שבהם השוק הפרטי אינו מספק מענה. ההבחנה בין מיגון מפני איומי ירי לבין חיזוק לעמידות סייסמית היא חלק בלתי נפרד מהתכנון.

ההתחדשות שמגינה – אבל לא על כולם

התחדשות עירונית מייצרת היום מבנים ממוגנים ומחוזקים יותר, בזה אין ספק. בניינים חדשים נבנים לפי תקנים עדכניים וכוללים ממ"דים, ולעיתים גם משפרים את עמידות המבנה כולו. התחדשות עירונית זה דבר מבורך, אך האם המנגנון שמניע התחדשות פועל ממקום נכון?

"צריך להכניס אותה מהקופסה של 'נדלן' ולהכניס אותה לקופסה של 'ביטחון לאומי וחוסן עירוני'", אומר דוננפלד. הטענה שלו אינה שהמיגון חסר בפרויקטים, אלא שהמנגנון שמניע אותם נשען בראש ובראשונה על היגיון כלכלי, לכן, הוא מדגיש את הצורך בביטחון לאומי וחוסן עירוני הכולל: מיגון, תשתיות, מרחב ציבורי, נגישות לצירי חירום, מוקדי חירום, מוסדות ציבור.  להפוך את ההתחדשות לכלי אסטרטגי מתוכנן – לא רק יוזמה שמתקדמת היכן שיש כדאיות. כאן נכנס הפער המשמעותי: ישנם אזורים ומבנים שבהם התחדשות "לא נסגרת כלכלית". במקומות הללו, השוק הפרטי לבדו לא יוביל שינוי, גם אם הסיכון המבני גבוה. לכן מדגיש דוננפלד את הצורך "לייצר מסלולים משלימים למקומות שבהם התחדשות קלאסית לא 'נסגרת כלכלית'".

"שורה תחתונה: 'התחדשות עירונית היא מנוע מרכזי – אבל המדינה חייבת להחזיק גם ‘ארגז כלים’ למקומות שהשוק לא יגיע אליהם". בעיניו, ההתחדשות הקיימת היא חלק מהפתרון – אך ללא מדיניות לאומית משלימה, חלקים משמעותיים מהמלאי הבנוי יישארו מחוץ למעגל החיזוק והמיגון.